העגל בחצי התורן

על לוח שעם במסעדת "העגלון" בשדרות נעוצים פתקים של סועדים מרוצים שמדווחים בקצרה על ביקורם הבלתי נשכח במוסד השדרותי הצעיר למדי (כבר שנה. לא הרגשנו כמעט).

אבל לא צריך להיות חוש־חש הבלש על מנת להבחין בנקל שאת רוב הפתקים כתב אותו אדם, באותו כלי כתיבה, באותו כתב, באותו זמן ותוך שימוש באותן מטבעות לשון דלות ורפטטיביות כמו "שווארמה לוהטת", "שווארמה אש" וכמובן בפרץ מקוריות מפתיע ובלתי נשלט: "אחלה שווארמה".

ואולי לא, וסתם מדובר בקבוצה של אנשים עם אותו הכתב וכלי הכתיבה, וזה סתם הזעם שלי שחיפש מפלט על תסכול מכך שדווקא המנה הכי מומלצת במקום - שאפילו זכתה לחרוז הנאה "מנת הדגל: שווארמה עגל" - היתה לא טעימה, תפלה, עם טעמי לוואי שהלוואי שלא היו.

ואם זה נשמע קטלני אז שתדעו לכם שככה אני כשאני מתאפק, כי באמת יכולתי להגיד מילים קשות בהרבה על הבשר, שלהתגאות בו זה הודאה בתבוסה וויתור על הכבוד העצמי של כל מסעדה בעולם.

זה הרגיש כאילו העגל שלנו רוצה לנקום בכל מי ששלח אותו לשחיטה, כמו עגל פולני שמבטיח שאם הוא לא נהנה מהתהליך אז הוא ידאג לכך שגם כל האחרים יסבלו.

שתי נקודות אור (ובאגט מצוין)

למרבה המזל, מה שהציל את הבאגט שלי היה שווארמת הפרגית הטעימה, שהצטרפה לפיסות העגל והפכה את הארוחה לנסבלת.

אלוהים עדי כי עם העגל הספציפי הזה לבד לא הייתי יכול או מסוגל להתמודד, אפילו בזירת רודאו עם לאסו וסוס בשם לאקי.

אבל כאמור הזמנתי מעורב שווארמה - דבר הגיוני להזמין כמעט תמיד, כי מדובר בשני טעמים מובחנים ושונים, שמגבירים את טעמיהם כשהם שוכבים בצוותא האחד ליד השני.

במקרה שלנו מדובר בהצלת נפשות שבאה לכפר על כך שאחד המרכיבים היה ממש, אבל ממש, לא טעים.

אני חייב להתוודות עם המון בושה וקורטוב כלימה כי היתה סיבה נוספת לזעם שלי על השווארמה שקיבלתי.

זעמתי גם (ואולי בעיקר) משום שהאישה שאיתי דווקא נורא נהנתה. היא הזמינה קציצות שהיו טריות ומצוינות, עם בשר מפרה פחות נקמנית מהעגל שלי ועם תיבול מדויק שהעלה סומק של הנאה על פניה (ואולי היה זה החריף).

היא גם ציינה, ובצדק, את הבאגט המצוין שהגיע טרי וחם ממאפיית "אורן משי" הסמוכה.

קווקזיות בהאזנה

במשך כל הזמן שישבתי במסעדה לא אמרתי מילה על הסבל שעברתי, וזאת מהסיבה הפשוטה שאמא של בעל הבית - קשישה קווקזית בכל רמ"ח אבריה וזהב שיניה - ישבה שם והשגיחה על כל מה שקורה (מה שאולי מסביר את העובדה שהשירות אדיב במיוחד והכל נקי בצורה מעוררת הערכה).

היא עשתה את עצמה לכאורה מרוכזת בענייניה, אבל אני ידעתי היטב מה מתחולל בראשה, במיוחד כשהצטרפה אליה חברה או קרובת משפחה מאותה עדה ועם אותו קוד לבוש.

ידעתי כי השתיים, למרות שישבו מאחורי גבי, מן הסתם

אז כאמור, לא באמת, אבל תתנחמו בזה שהגברת יצאה מסופקת. במחוזותינו, גם זה סוג של הישג.

מדהים ששתי הקווקזיות בחרו לשבת דווקא בתוך המסעדה. אני לא יודע מה המצב בקווקז מבחינת מזג האוויר בעונה זו של השנה, אבל בתוך המסעדה הלא מאווררת והלוהטת שורר חום אימים עד כדי כך שהמזגן החל לפלוט עשן מרוב תסכול.

בהחלט ייתכן כי הסיבה שאשתו של בעל הבית יוצאת מדי פעם לשאול אם טעים היא יותר בגלל החום הנורא בפנים מאשר ההתעניינות הכנה בלקוחות, למרות שהיא דאגה באמת שנצמצם למינימום את זמן השהייה שלנו בתוך המסעדה הלוהטת ואמרה שתקרא לנו רק כשהאוכל יהיה מוכן.

אבל עם כל החום הנורא, הקשישות הקווקזיות מותירות את שלושת השולחנות בחוץ ללקוחות ולשני המאווררים שפועלים שם.

בקשר לצ'יפס

אני מתלבט אם להגיד משהו על הצ'יפס. אני לא רוצה לפגוע בקווקזי וברעייתו, שבאמת עובדים קשה ובתנאים לא תנאים, שומרים על מסעדה נקייה ואסתטית וגם עושים קציצות ממש טובות (למרות שאת העגל חייבים להוריד לחצי התורן).

הסיבה שאני מתלבט היא כי זה היה אולי הצ'יפס הכי גרוע שאכלתי בחיי.

הוא הרגיש כאילו הכינו אותו לפני יומיים ועתה חיממו אותו שוב.

זה היה צ'יפס עם קליפה לעיסה שלא היה בתוכו דבר. ובנוסף הוא גם הונח על המגש בערמה קמצנית למדי (ותודה לאל על חסדים קטנים).

אז להזכיר את זה, או שאולי בעצם לא? דילמה. 

מראה מקום:

"העגלון", רחוב בן יהודה 12, שדרות

טלפון: 077-3405600

שעות פעילות: א'-ה' 10:00-20:00

פסקול: נינג'ה ישראל בטלוויזיה

תג מחיר: באגט שווארמה - 36 שקל, באגט קציצות - 26 שקל

פחית שתייה - שישה שקלים, בקבוק שתייה - שמונה שקלים

סך הכל: 76 שקל