ג׳וליה גארנר חוזרת לכסף המלוכלך. הפעם כולם בטוחים שהם עושים טוב
21.11.26 / 10:36
״האלטרואיסטים״ עלתה בנטפליקס עם שמונה פרקים על סם בנקמן־פריד, קרוליין אליסון וקריסת FTX. הבחירה להפוך שערורייה פיננסית לדרמה זוגית מעלה שאלה מסקרנת: מתי ניסיון להבין אנשים מתחיל להרגיש כמו הנחה באחריות?
בטלוויזיה, כסף מלוכלך מגיע בדרך כלל עם חליפה יקרה ומבט של אדם שיודע בדיוק מה הוא עושה. ״האלטרואיסטים״ מגיעה עם הבטחה מטרידה יותר: אנשים שאולי משוכנעים שהם עושים טוב. זה חומר נפץ דרמטי. קשה להתווכח עם אדם שרוצה להתעשר; קשה עוד יותר להתווכח עם אדם שמסביר שהוא חייב להתעשר כדי להציל את העולם.
המיני־סדרה החדשה של נטפליקס, שעלתה ב־19 בנובמבר, מחזירה למסך את סם בנקמן־פריד ואת קרוליין אליסון, הדמויות שבמרכז סיפורה של בורסת הקריפטו FTX. אנתוני בויל מגלם את בנקמן־פריד, ג׳וליה גארנר את אליסון, ושמונת הפרקים זמינים גם בעמוד הישראלי של השירות, עם כתוביות בעברית ודירוג גיל 16 ומעלה. אבל הכותרת הכמעט חסודה מסתירה את הבחירה האמיתית של היוצרים: למכור לנו סיפור על אימפריה פיננסית דרך מערכת יחסים.
החשבון משותף. גם ההכחשה
גרהם מור, יוצר הסדרה, וג׳קלין הויט, שותפתו לכתיבה ולניהול היצירתי, מציבים את הקשר הזוגי במרכז. זו דרמה על אהבה, שאפתנות ויכולת מופלאה להסביר לעצמך למה הגבול שחצית הרגע הוא בעצם קיצור דרך. היא שואבת השראה מהדיווחים של קווין ט׳ דוגן וג׳ן וויצנר ב־New York Magazine; העיתונאים גם ייעצו להפקה.
ההחלטה הזאת מעניינת משום שסיפור פיננסי מזמין אותנו לשאול איפה היה הכסף. סיפור אהבה מזמין שאלה אחרת: מה הם אמרו זה לזה כדי להמשיך. המרחק בין שתי השאלות הוא המקום שבו טלוויזיה יכולה להיות חדה, או להפוך למכונת כביסה רגשית יקרה. להבין אדם אינו אותו דבר כמו לנקות אותו מאחריות, גם כשהשחקנים יפים יותר מהמאזן.
המתח הזה נמצא כבר בשם. ״אלטרואיזם אפקטיבי״ הוא הרעיון שמור קושר להשקפת עולמו של בנקמן־פריד: ניסיון לעשות כמה שיותר טוב לכמה שיותר אנשים. השאלה שהכותרת מזמינה אינה אם נדיבות היא דבר רע. היא מה קורה כשמישהו משוכנע שהמטרה שלו טובה כל כך, עד שכל בדיקה של האמצעים נראית לו כהפרעה בדרך.
הסצנות החשובות הן דווקא אלה שלא צולמו
בריאיון לקראת העלייה סיפר מור על כלל העבודה שבחר: להתרחק משחזור רגעים שכבר תועדו במצלמה, ולחפש את הרגעים הפרטיים שמעבר לכותרות. הוא והויט הסתמכו על מחקר, עדויות, משפטים ושיחות, אבל מור הדגיש גם את בעיית היסוד: הדמויות האמיתיות שסיפרו להם את גרסתן אינן מספרים ניטרליים של סיפור חייהן.
זהו מפתח שימושי לצפייה. שיחה אינטימית בסדרה יכולה להרגיש משכנעת להפליא, בלי להיות תמליל של מה שנאמר במציאות. דרמה מבוססת עובדות עושה בחירות: מי מקבל נקודת מבט, איפה מתחילה סצנה ומה נשאר מחוץ לחדר. ככל שהמשחק משכנע יותר, קל יותר לשכוח שהמצלמה נמצאת במקום שבו העיתונאי לא היה. ההבדל הזה אינו פגם אוטומטי ביצירה; הוא חלק מהחוזה שלה עם הצופה.
ג׳וליה גארנר, שוב מול אנשים וכסף
לגארנר, המוכרת מ״אוזרק״ ומ״להמציא את אנה״, זהו עוד תפקיד שמפגיש זהות, אמביציה וכסף. הפעם תהליך העבודה שלה התחיל מחומר תיעודי מוגבל יחסית. במדריך השחקנים הרשמי היא סיפרה שנעזרה בריאיון מצולם ארוך עם אליסון ובהקלטה שלה פונה לעובדי החברה, כדי לבנות קול, צחוק ושפת גוף. גם שיניים ואף תותבים היו חלק מהשינוי החיצוני.
לבויל, לעומתה, היה עודף חומר על בנקמן־פריד. הוא תיאר ניסיון לתרגל את הקול ואת אופן יצירת הקשר בסביבות יומיומיות, מחנות קומיקס ועד מפגשי Magic: The Gathering. זה פרט קטן ומשעשע על מלאכת המשחק, אבל גם תזכורת: התסרוקת וההרגלים הם כניסה לדמות. הם אינם הסבר למה שעשתה.
לצדם מופיעים אלכס לות׳ר, קאראן סוני, מדיסון הו ומאט רייף; בין התפקידים הנוספים גם ג׳ניפר גריי ופול רייזר. רשימת הפנים המוכרות עשויה למשוך פנימה גם מי שמעולם לא רצה להבין בורסת קריפטו. אין הכרח להגיע עם מילון מונחים פיננסי כדי לזהות קנאה, תלות והצדקות עצמיות.
למי זה עשוי להתאים
אם מה שמסקרן אתכם בדרמות על הונאה הוא הרגע שבו אדם מתחיל להאמין לסיפור של עצמו, זו נקודת הכניסה ש״האלטרואיסטים״ מציעה. מי שמחפש תחקיר תיעודי או שחזור משפטי צריך לזכור שמדובר ביצירה מתוסרטת. הציפייה הנכונה כאן היא למפגש בין סיפור ציבורי לפרשנות דרמטית, בלי לבלבל בין השניים.
ההבטחה המסקרנת ביותר שלה אינה ללמד אותנו לפחד מקריפטו. היא להראות עד כמה נוח לבלבל בין אינטליגנציה לבין שיקול דעת, ובין כוונה מוצהרת לתוצאה. בשביל זה לא צריך ארנק דיגיטלי. מספיק להכיר אדם אחד שתמיד בטוח שהוא יודע מה טוב לכולם.
רישיון התמונה: CC BY-SA 3.0 · פרטי צילום הארכיון
