איכשהו בשקט, בלב פנימה, כולנו רוצות שהשנה זה יקרה. שהשנה הוא יכוון את השעון לבד ויקום בזמן לצחצח שיניים.

שהוא יתעקש לאכול משהו מזין עם הרבה ירקות לפני שהוא יוצא ליום עמלו ורצוי עם חיוך. בלי לרטון. לחייך.

שהוא יילך לישון מוקדם כדי שהסעיף הקודם יתממש בנחת.

שהוא לא ישכח: להכין שיעורים, לסדר מערכת, ללמוד למבחן, לדעת מתי המבחן, להביא את הפתק, להודיע לנו בזמן שהמורה מבקשת שנגיע לשיחה.

שבשיחה היא תגיד שאין לה מה להגיד, שכמוהו היו צריכים לשכפל מיליונים וכמה חבל שאלוהים התקמצן.

שיהיה הילד הזה שנואם בכל הטקסים, שכל החברים רוצים להיות בקרבתו, שהוא פעיל במועצת התלמידים, בצופים, בחברה להגנת החי, הצומח והדומם.

ילד שטלוויזיה מבזבזת לו את הזמן ופורטנייט זה לחלשים. שהוא מבין שהוא בתפקיד של תלמיד והוא לא מהנגררים - לאלכוהול, לאלימות, לסמים ולשאר צורות "מגניבות" של גיל ההתבגרות.

בכלל היינו רוצות שבזמן הפנוי הוא יקרא ספר, יחזור על החומר, ישנן בעל פה פסוקים ממלכים ג'. שיפסח על גיל ההתבגרות וירחם על הדלת בחדר שלו.

המחשה: shutterstock

שיספר לנו בפירוט מה היה היום ולא יסכם ב"כיף". שיעשה חמש יחידות בכל המקצועות ויסיים בהצטיינות יתרה כדי שנוכל לעשות סלפי לממלכת הגאווה.

שיענה למורה בנימוס גם אם היא הכעיסה או העליבה אותו. שיהיה מרוכז. 24/7 יישב דרוך ויקלוט את כל החומר, ואם צריך, אז גם יסכם וישלח לכולם, מה יש? שיהיה חברותי.

כי ברור, הכי ברור, אנחנו היינו כאלה. בדיוק. קיימנו את כל הרשימה הזו אחד לאחד. היינו סמל ומופת למערכת החינוך ולכן יש לנו זכות לדרוש שגם הוא יהיה כזה. טוב, קצת. טיפה.

נתפשר על זה שבחוקים שבינינו מותר לו. מותר לו להיות תלמיד כמו שתלמיד צריך להיות, כי ככה זה עכשיו, הזמן שלו לגלות את עצמו דרך כל הפרמטרים שהמערכת מציעה. חברים, מבוגרים, שיעורים, מבחנים וכמה עובדות על החיים.  

שישאל, שיכעס, שיתעצבן, שלא יסכים, שיבריז, שישכח מדי פעם מחברת, ספר או שיעורים. שיקבל עונש, שיתבאס, שיטרוק את הדלת של החדר וישאיר את הבגדים על הרצפה.

כן, העוזרת מנקה. לא עושה סדר. רק מזכירה לו. שיידע.  

 שלא יצטיין בכל, שיביט למורה בלבן של העיניים ממקום אנושי ולא ממקום מבוהל. שיידע להגיד, הנה, אני כאן, וזה מה שאני צריך עכשיו.

שיהיה המתבגר שהוא צריך להיות ב"שלום כיתה ז'" בואכה גיל ההתבגרות.

הוא כבר יודע שלמורות אין עיניים בגב והצלצול הוא בשבילן, והן בכלל באות לעבודה והוא לא יכול להיות אחד מארבעים, כי הוא זה הוא, ואם צריך לצעוק את זה אז שיצעק, כי בסוף מישהו ישמע.

ושיזכור: לחצות במעבר חציה, לאכול את כל הירקות מהקופסה ולברוח ממהומות זה לא של חנונים.

בעצם זה כן, אבל למי אכפת?!

שלום כיתה ז', עלינו מדרגה ואפילו שזו הפעם השלישית, דופק הלב מאיץ. כי מה בסך הכל אני רוצה? שיצבור חוויות, ורצוי שיהיו טובות.

אה... וגם... שלא יהיו שיעורים. זהו בגדול. שנת לימודים פורייה לכולם.