על פי פסק הדין, התושבים טענו כי המושב אינו עומד בהתחייבויותיו בין היתר, קבלתם כחברים באגודה השיתופית וחיבור הנכס שברשותם לרשת המים. מנגד, המושב טען כי דווקא התושבים הם שהפרו את ההסכם, בכך שלא הסדירו חריגות בנכס שבבעלותם, אשר חורג לשטחים ציבוריים.
בית המשפט קיבל את עמדת המושב וקבע כי מדובר ב"חיובים שלובים" כלומר, כל צד מחויב לקיים את חלקו בהסכם כתנאי למימוש התחייבויות הצד השני. עוד נקבע כי קיימת חריגה בפועל של הנכס לשטח ציבורי, בהיקף של עשרות מטרים, בהתאם לחוות דעת מומחה מטעם בית המשפט.
בהכרעתו ציין בית המשפט כי התושבים לא פעלו להסדרת החריגות, ואף לא הרסו מבנים החורגים מהשטח המותר, למרות התחייבותם בהסכם. לפיכך, נקבע כי אינם יכולים לדרוש את אכיפת התחייבויות המושב כלפיהם, כל עוד לא מילאו את חלקם.
בנוסף, נדחתה גם דרישת התושבים להתקבל כחברים באגודה ולחבר את הנכס לרשת המים בשלב זה, עד להסדרת המצב התכנוני כנדרש.
בסיום פסק הדין חויבו התושבים לשלם למושב הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 20 אלף שקלים.
בית המשפט הדגיש כי ההסכם נועד להביא לסיום הסכסוך בין הצדדים, וכי מימושו מחייב שיתוף פעולה הדדי ועמידה מלאה בהתחייבויות מצד שני הצדדים.