"היינו השמש" – שחר הורוביץ, שורדת הנובה, הופכת את הכאב לספר שמאיר דור שלם שנלחם לזרוח מחדש

שחר הורוביץ, הייתה בלב מסיבת הנובה כשהעולם כפי שהכירה קרס סביבה. ביום שבת, ה-7 באוקטובר, לילה של מוזיקה, אהבה וחופש הפך בן רגע למסע הישרדות בשדות עוטף עזה  ולתחילתו של תהליך ריפוי ארוך ומטלטל.

מתוך הכאוס הזה נולד "היינו השמש " ספר הביכורים שלה, מסע אישי ונפשי שחוצה גבולות ויבשות ממפגש מקרי בעיירת חוף בדרום אמריקה, דרך הדרכים המדממות של הדרום, ועד לרחובות הסואנים של ניו יורק. זהו סיפור על אהבה ופרידה, על טראומה ותקווה, ועל הדרך שבה אנשים זרים שהופכים למשפחה תוך כדי תנועה.

עם צאת ספרה החדש, "היינו השמש ", היא מספרת על הכתיבה כתרפיה לטראומה

שחר, את מתארת את הבוקר של ה-7 באוקטובר כנקודת מפנה בחייך. באיזה שלב הבנת שהחוויה הזו תהפוך לספר?

״זה קרה רק הרבה אחרי. בהתחלה, הכתיבה הייתה בשבילי מקום מפלט כתבתי רק לעצמי, בלי לחשוב לרגע שיום אחד מישהו יקרא את זה. להתמודד עם אירוע כל כך טראומטי זה לא עניין של רגע" היא מספרת "זה משהו שממשיך ללוות אותך. הרבה אנשים חושבים שה-7 באוקטובר היה היום הכי קשה, אבל בשבילי דווקא הימים שאחריו היו הקשים באמת. פתאום את מבינה שאת קופצת מכל טריקה של דלת, מכל כדור שמקפץ ברחוב".

"אני זוכרת שבשבוע שאחרי הנובה נשמעו רעמים, ברחתי לממ״ד בלי לחשוב פעמיים, הגוף פשוט פעל. אז הבנתי באמת מה זו פוסט-טראומה, שזה לא משהו שחולף. זה חלק ממני עכשיו.

שבועיים אחרי טסתי לניו יורק, ושם פשוט שפכתי הכול על הדף, שלושה שבועות רצופים של כתיבה אינטנסיבית, רגשית, כמעט בלי עצירות.

רק כעבור חצי שנה אזרתי אומץ לשתף את ההורים. משם התחיל המסע האמיתי, חיפשנו מישהי שתדע לגעת בטקסט כמו שצריך גם בעדינות וגם בעומק. ככה הגעתי לאורית מרלין, שצעדה איתי יד ביד לאורך תהליך עריכה של חצי שנה, שבו שכתבנו, העמקנו, ועיבדנו את הסיפור למה שהוא היום.״

כדי להבין את עומק הספר, צריך לחזור אחורה שנה קודם לכן, לפגישה מקרית בעיירת חוף בדרום אמריקה. שחר מתארת את המסע ההוא כנקודת התחלה שבה למדה על עצמה, על פרידות, על חלומות מתנפצים, ועל חופש פנימי.

הספר עובר בין שלוש יבשות ונוגע בשלל רגשות – פחד, אהבה, תקווה. איך בחרת לשלב את החוויות לסיפור אחד שלם?

"המסע בדרום אמריקה היה מסע התבגרות, יצאתי עם חברות ילדות ועם חלום ילדותי למצוא אהבה. מהר מאוד כל אחת המשיכה לבד, והייתי צריכה לבחור להישאר או להמשיך. בחרתי להמשיך, ושם מצאתי את עצמי. זו הייתה נקודת התחלה שהובילה, בסופו של דבר, גם להגיע לפסטיבל הנובה ברעים".

כמו רבים מבני דורה, גם שחר חיפשה דרך לשחזר את התחושה מהמסע בדרום אמריקה, את הרגעים של החופש, הקצב והחיבור האנושי שנרקמו במסיבות הגדולות של הטיול. עבורה, פסטיבל הנובה לא היה רק מסיבה, אלא ניסיון לחזור לרגע שבו הכול הרגיש אפשרי.

"יש משהו אחר במסיבות שם," היא אומרת "הן חופשיות יותר, פתוחות, בלי מסכות. כשחזרנו לארץ רצינו להרגיש את זה שוב. נובה הייתה ההזדמנות שלנו לגעת בזה עוד פעם ברגש ההוא, בחוויה ההיא."

כיצד השפיעה הכתיבה עצמה על תהליך הריפוי שלך? האם היא הייתה עבורך בריחה, עיבוד או שניהם?

"זו הייתה דרך לעשות סדר בבלגן. להבין מה עבר עליי. לכתוב לעצמי סיפור  כדי שאוכל להבין את עצמי. כל אחד מהחברים שלי חווה את זה אחרת, ואני הייתי צריכה לעבד את מה שאני עברתי. זו הייתה כתיבה שבלעדיה לא הייתי יכולה להתקדם."

בספר כתבת על תחושת האשמה של אחת הדמויות, שלא רצה להגיע למסיבה ואתם התעקשתם שיבוא בסוף הוא נכנע הגיע ונרצח. מדוע היה חשוב לך להכניס את זה?

"הרגשתי חובה לכתוב גם על מי שנשאר. תחושת האשמה היא אמיתית מאוד. יש אנשים ששכנעו חברים לבוא והם לא חזרו. כמו מאי נעים ז"ל, שפגשתי בדרום אמריקה. רציתי לכתוב גם את הקול הזה. גם את הכאב שנשאר עם מי ששרד."

מה את מקווה שהקוראים ייקחו מהספר, במיוחד הצעירים שעדיין חוששים לדבר על מה שהם עברו?

"הייתי רוצה שיבינו שזה בסדר להשתנות. שלא נחזור להיות מי שהיינו, וזה גם לא צריך להיות היעד. אני לא אחזור להיות שחר שלפני השביעי באוקטובר ואני לומדת לחיות עם זה."

איך מרגישה החשיפה הזו – להפוך רגעים כל כך אישיים לסיפור שכל אחד יכול לקרוא?

"הייתי מודעת לזה, לכן גם בחרתי לכתוב סיפור שמבוסס על אמת, לא ביוגרפיה ישירה. זו הדרך שלי להנגיש את הסיפור לא רק כסיפור שלי, אלא של דור שלם."

הספר כבר עושה את דרכו לתרגום באנגלית, ובקרוב גם להרצאות. שחר משתפת כי היא עובדת בימים אלה על הרצאה אישית שמביאה את הסיפור, את הקול, ואת המסר לחיים.

אם היית יכולה לומר מילה אחת לאותם צעירים וצעירות שעדיין בתוך הכאב – מה היא הייתה?
"אתם היחידים שיכולים להציל את עצמכם. זה אולי נשמע קשה  וזה באמת קשה, אבל זו גם האמת הפשוטה. אף אחד לא יכול ללכת בשבילכם את הדרך.

אני עדיין בטיפול, וזה מבחינתי חלק בלתי נפרד מהריפוי. הזמן עוזר, אבל יותר מהכול  ההכרה. להבין שהכאב הזה הוא חלק ממני, שהוא לא נעלם, רק משנה צורה.

פעם לא הייתי מפחדת מרעשים פתאומיים או מצלילים, וביום העצמאות לדוגמא שאלתי את אמא שלי אם יהיו זיקוקים,  לא כי אני בטוחה שאתפרק, אלא כי אני לומדת להכיר את הגבולות החדשים שלי.
המהפך האמיתי היה כשקיבלתי את זה, שאני כבר לא אותה שחר שהייתי לפני. וזו לא חולשה, זו תזכורת למה שרק אנחנו יכולים לעשות בשביל עצמנו."

ולסיום – מה זה מבחינתך "לשוב לזרוח"?

"לבחור בחיים. לבחור להמשיך. כל אחד מגדיר ניצחון בצורה אחרת – למישהו זה לקום מהמיטה, למישהו אחר זה לכתוב ספר. בעיניי, כולנו יכולים לזרוח מחדש בדרך שלנו."

"היינו השמש" זמין כעת לרכישה. שחר הורוביץ תשתתף בפסטיבל הסופרים העצמאים הקרוב בתל אביב ותמשיך לספר את סיפורה – שהוא גם הסיפור של כולנו. לפרטים לחצו כאן