הלילה שבו הדלת נפתחה והחיים נעצרו: הפוסט המצמרר שכתבה אמו של סמ"ר בן כהן ז"ל
שרון דינר
05.04.26 / 08:29
להאזנה לתוכן:
תגים:
באר שבע נט
,
חייל
,
להבים
,
בן כהן ז"ל
,
שרית נחמיה כהן
,
מלחמה לבנון
מרגע אחד של טלפון מודאג, דרך צלצול בדלת שמרעיד את הלב ועד לבשורה הקשה מכל. שרית כהן מתארת בכאב חשוף את השעות האחרונות לפני שנודע לה שבנה, סמ״ר בן כהן מסיירת הנח״ל, נפל בקרב בלבנון. זהו סיפור על אובדן שאין לו מילים, אבל גם על אהבה גדולה, על קהילה, ועל לב שממשיך לפעום - גם כשהוא שבור לרסיסים.
יש רגעים שבהם הזמן מתכווץ. הדקות הופכות לנצח, והלב מסרב להבין את מה שהאוזניים כבר שמעו. בפוסט מטלטל שפרסמה שרית, אמו של סמ"ר בן כהן ז"ל מלהבים (21), שנהרג ביום שלישי האחרון עם שלושה לוחמים נוספים - לוחמי חטיבת הנח"ל, בקרב מול מחבלים בכפר בית ליף בלבנון.
בפוסט מצמרר, מתארת שרית כהן את הלילה שבו עולמה התהפך: מרגעי אי ודאות, דרך תקווה קטנה שנאחזת בכל תרחיש, ועד לדפיקה ההיא בדלת, שלא הותירה מקום לספק.
"זה התחיל כמו עוד ערב מתוח בצל המלחמה".
בשעה 20:00 התקבלה שיחת טלפון מחברו של בן, לוחם בהנדסה קרבית. "שמעתם משהו מבן?" שאל בדאגה. "היה אירוע בדרום לבנון".
הדאגה חלחלה מיד. דקות לאחר מכן, צביקה, אביו של בן, ניסה לברר פרטים נוספים. נאמר לו שאכן התרחש אירוע מוקדם יותר, אך ניסו להרגיע - אם היה משהו חמור, כבר היו מודיעים.
אבל הלב, כך מתברר, יודע.
בשעה 21:30 צביקה נכנס לחדר עם פנים חיוורות. "מאמי, היה אירוע עם צוות הפלחה״ן של הסיירת", אמר לשרית. מכאן ואילך, השקט כבר לא היה אותו שקט.
השעות נמרחו באי ודאות.
עדכונים ברשתות, שמועות, ידיעות חלקיות. בשעה 23:20 קפצה הודעה קשה: שלושה לוחמי נח״ל נהרגו, ומשפחותיהם עודכנו. לרגע אחד, נאחזה שרית בתקווה - אם הודיעו ולא דפקו בדלת, אולי זה לא בן. הגוף נרגע לשבריר שנייה, אבל הלב המשיך להלום.
ואז, ב-00:13 בלילה זה קרה.
צלצול חד בפעמון הדלת. כזה שלא משאיר מקום לאשליות.
"פתח אולי זו שכנה שטעתה", ניסתה לומר לעצמה, נאחזת בעוד שביב של הכחשה.
אבל ברגע שהדלת נפתחה, והשאלה הפשוטה נשאלה: "אתה צבי כהן?" - כבר היה ברור.
מי עוד קורא לו כך, אם לא הצבא.
המשפט שנאמר לאחר מכן פילח את האוויר:
"אני מודיע לך שבנך, בן כהן, נפל בקרב".
ברגע אחד, העולם נעצר.
שרית מתארת הליכה חסרת מנוחה בבית, חזרה שוב ושוב על המשפט, כאילו החזרה תשנה את המציאות. הדמעות מסרבות להגיע, הגוף קופא, והלב מסרב להאמין. סביבם, המשפחה מתפרקת. אבל היא לא מצליחה לבכות.
מרגע זה, הבית מתמלא באנשים. בני משפחה, חברים, מכרים - כולם מגיעים, בוכים, מחבקים, מנסים להכיל את מה שאי אפשר להכיל. ההודעה מתפרסמת: סמ״ר בן כהן, לוחם בסיירת הנח״ל, נפל בקרב.
ובתוך כל זה, בתוך השבר הבלתי נתפס, מתקבלת גם החלטה אחת, קשה אך נחושה: לשמר את זכרו ואת המשכיותו של בן.
הימים שאחרי מתערבבים זה בזה: ההלוויה, הזיהוי, השבעה הקצרה.
אבל לצד הכאב העצום, שרית בוחרת להאיר גם את האור: החיבוק האנושי הבלתי נגמר. חברים מכל רחבי הארץ, בני משפחה, שכנים ואנשים שלא הכירו קודם. כולם
מתגייסים. עוטפים,מחזיקים, נותנים כוח. "נותנים לנו חמצן לנשימה", היא כותבת.
