העצרת השבועית של קהילת ניר עוז בכרמי גת

מדבריה של אילי מרקוביץ, תושבת ניר עוז, ממובילות מאבק הקיבוץ להשבת החטופים:

״ההזדמנויות שהוחמצו לא נותנות מנוח, השאלות לא מרפות. 46 נחטפו בחיים ונרצחו בשבי. למה? למה לא המשיכו עם העסקה הראשונה בנובמבר? למה לא נחתמו עסקאות שהיו על השולחן? למה לא המשכנו לשלב ב'? למה הגבירו את הלחץ הצבאי למרות האזהרות? למה דיברו על האסירים כאן ועל עונש מוות למחבלים, בידיעה שההשלכות פוגעות בחטופים? מה היה יותר חשוב מערך החיים שעבורו נשפך דם רב כל כך?
חקירת המחדל הגדול ביותר בתולדות המדינה באותו יום ולפניו, ואופן ההתנהלות מאז הכרחית כדי לענות על שאלות אלו. המחויבות שלנו לחטופים, השבים ומשפחותיהם לא נגמרת עם השיבה הביתה. היא ממשיכה עם עשיית הצדק עבור מי שהופקר בצורה האכזרית, האטומה, והאנטי יהודית ביותר. היא ממשיכה עד שהאחראים ישאו בהשלכות. היא ממשיכה בהפצת האור שהם הדליקו כנגד כל הסיכויים במנהרות האפלות. עד שנוכל להבטיח שזה לא יקרה שוב. וגם אז טעם ההחמצה כנראה יישאר מר, שום דבר לא ישיב אותם. ובכל זאת אנחנו חייבים את זה להם ולעצמנו.
אבל הכי חשוב, לפני כל זה, אנו חייבים למנוע בכל כוחנו החמצת הזדמנות נוספת!!! לרשימת השאלות הארוכה הזו לא צריכה להתווסף השאלה- 'למה פספסנו את ההזדמנות להשיב את רן גווילי כשהיה אפשר'! אבוי לנו אם נעבור הלאה מבלי להשלים את הדרישה להשבת כולם״.

מדבריה של ד״ר דפנה שפט, פסיכיאטרית, החלוקים הלבנים/אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה:

״במקביל למאבק על להחזיר את רן הביתה, גם צריך לבנות בית. יש לכם חזון מדהים – לא עייפי דרך, כי אם מפלסי נתיב. ואני רוצה להעז ולהוסיף שתי אותיות לחזון. לא עייפי דרך, כי אם מפלסי נתיבים. כי בחירה היא דבר אישי. אנחנו אינדבידואלים ולכל אחד יש את הנתיב שלו להחלמה. זה יכול להיות לחזור לקיבוץ ולבנות אותו מחדש. זה יכול להיות לבחור להכות שורשים בעיר הזאת שקלטה אתכם כל כך יפה. זה יכול להיות לבחור באדמה חדשה, שתרגיש יציבה ונקייה לילדים. כל בחירה היא צמיחה כי כל בחירה לוקחת בחזרה את האחריות על החיים שלי. ואני רואה מהצד את הכאב בפרידה, אבל משפחה, גם כשהילדים מתפזרים, נשארת משפחה.

התחלתי עם דברים שרציתי לומר, של פוליקר, ואני רוצה להזכיר לכם איך השיר מסתיים: אך בכל הדרכים מעולם לא אבדה לי דרכנו.זאת, כאן, היום, הדרך שלכם. אחריות וסולידריות וחמלה. לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב״.

מדבריה של עירית פאוקר, תושבת ניר עוז ובתו של גדעון פאוקר ז״ל שנרצח ב-7.10:

״מחר נתעורר ליום ה־800 מאז טבח השבעה באוקטובר.
800 ימים זה יותר מדי.
זו תעודת עניות למדינת ישראל. זו אחריות שלא נעלמת כשהכותרות מתחלפות, אחריות שלא עוברת או נחלשת עם הזמן, אלא כזו שאות הקלון עליה רק הולך וגדל. 800 ימים בהם ניסינו להחזיק את הראש מעל המים, ניסינו לנהל שגרה כדי לשרוד, אבל ברור לכולנו ששום דבר בזה לא באמת שגרתי. כל עוד יש חטופים שלא חזרו, הזמן אולי עובר, אבל הפצע נשאר פתוח.
העצרות שלנו הן הדרך שלנו להגיד בקול ברור: האחריות הזו לא תיעלם, והיא לא תעבור הלאה מעצמה.

המאבק להשבת החטופים לא נגמר הערב, ולא נגמר בעצרת. הוא ממשיך מחר בבוקר, ביום ה־800, בבחירות הקטנות והגדולות שנעשה: בשיחות שננהל, בשאלות שנעז לשאול, ובהחלטה לא לתת לשגרה לכסות על הבלתי נסבל.
מחר, כשנקום לעוד בוקר, נוכל לבחור האם להמשיך הלאה, או להמשיך להיאבק.
מחר, כשנקום לבוקר ה800, נמשיך לבחור להיאבק. בעקביות, בנוכחות, ובדרישה שלא מתרככת. עד שכולם חוזרים״.