הערב עצרת מרגשת של בני נוער "הקול שלנו" – לזכר הילדים שנרצחו ב-7.10

הנרצחת הצעירה ביותר בטבח ה-7.10, מילה כהן ז"ל, בת עשרה חודשים במותה. 

ינאי חצרוני וליאל חצרוני ז"ל, בני 12 במותם, יהל שרעבי ונויה שרעבי ז"ל, בנות 13 ו-16 במותן, בנותיו של אלי שרעבי, כרמל בכר ז"ל, בנו של אבידע בכר. בן 15 במותו, תהל בירה ז"ל, בת 15 במותה. נרצחה עם אחותה הגדולה ושני הוריה. הותירה, הותירו – את אחיהן, את בנם – יהל בירה, ליאור טרשצ'נסקי ז"ל, בן 15 במותו, האחים אלון אבן ועידו אבן, נרצחו יחד עם הוריהם. בני 16 ו-14 במותם. 

*אלי שרעבי על בנותיו נויה ויהל, בטקס לזכרם של נערי ונערות בארי שנרצחו ב7.10, הערב בכיכר החטופים: נויה ויהל, אנחנו נשבעים לא לשכוח. לשיר את השירים שאהבתן, להמשיך את הפעילות שהייתן חלק ממנה, לספר לדורות הבאים על שתיים מהילדות הכי מיוחדות שצמחו פה. כי אתן לא רק קורבן של טרגדיה – אתן חיים. חיים שהיו מלאים, יפים, עם אהבה אמיתית לעולם. תנוחו בשלום, יקרות שלנו. תהיו לנו תמיד מגדלור של אור, של רוך ושל אהבת חיים*.

עוד מדבריו: "נויה ויהל היקרות, ביום אחד קורס עולם שלם. שתי ילדות, שתי נשמות צעירות, מלאות חיים – נלקחו מאיתנו באכזריות בלתי נתפסת. ובתוך השבר, בתוך הדממה שהשאירה לכתכן, אנחנו מנסים לאסוף מילים – לא כי הן מספיקות, אלא כי אי אפשר לשתוק.

נויה – ילדה רגישה, שקטה ומעמיקה. לב ענק, עיניים טובות. ראית אנשים באמת – את השקטים, את השבריריים, את מי שלא תמיד מצליחים להתחבר. את ראית, חיבקת, נתת מעצמך. ההתנדבות שלך עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים לא הייתה רק "משימה" – זו הייתה השליחות האישית שלך. נתינה שבאה ישר מהלב.  

ואהבת גם מוזיקה – לא סתם לשמוע, אלא להרגיש כל מילה. מוזיקה הייתה בשבילך דרך להבין את העולם, להניח רגעים בתוך מנגינות.

ויהל – יפהפייה, שובבה, עם ניצוץ בעיניים ואנרגיה שאי אפשר היה להתעלם ממנה. אהבת לחיות בקצה – לצלול, לצנוח, לחפש ריגוש. אבל יחד עם כל זה – ידעת לצחוק, להצחיק, להפוך כל רגע לחגיגה. הייתה בך שמחת חיים מדבקת, והלב שלך היה פתוח תמיד לכולם.

ושתיכן – אהבתן את הבמה. כל חג, כל טקס, כל הזדמנות להופיע – אתן שם, בקדמת הבמה, עם ביטחון, עם חיוך, עם נוכחות של מי שיודעות שהן חלק ממשהו גדול מהן.  

הקהל – הורים, חברים, שכנים – הביט בכן והרגיש גאווה. 

והנעורים... הייתן שם תמיד. לא רק כדי להיות חלק, אלא כדי להוביל, להדליק, ליזום. היה לכן אכפת. מהחברים, מהקהילה, מהעשייה.

בארי הייתה לכן בית. המקום שבו צמחתן, אהבתן, שיחקתן, התרגשתן, חלמתן.  

הילדות שלכן הייתה מלאה – חברים, טבע, קהילה, חופש, שייכות. ועכשיו הבית חסר. אין דרך לעטוף את זה במילים – הוא פשוט חסר.

נויה ויהל, אנחנו נשבעים לא לשכוח. לשיר את השירים שאהבתן, להמשיך את הפעילות שהייתן חלק ממנה, לספר לדורות הבאים על שתיים מהילדות הכי מיוחדות שצמחו פה."

אביב גפן הגיע לשיר יחד עם גאיה בטיטו, חברת קיבוץ בארי, את "אור הירח" לזכרה של תהל בירה

גאיה בטיטו, חברתה הטובה, אמרה:

לא יכולנו שלא לבחור להקדיש לך את השיר ״אור הירח״. אהבת אותו ואת אביב גפן ממש. אפילו הלכת לנשף רוק האחרון לפני השביעי עם תאיר אחותך ואמא שלך יסמין זכרונן לברכה. רק אם היית יודעת שהשיר שכל כך אהבת יהפוך לדרך להנציח אותך. בשיר, הירח נמצא גבוה ולא ניתן לגעת בו, וככה גם את, את שם למעלה מאירה לנו עם האור שלך. ולכן היום אנחנו שרים את השיר הזה, כדי לנסות לגעת, לנסות להשאר קרובים, ואפילו מקווים שתשמעי אותנו. 

תהלי, אנחנו אוהבים אותך, האור שלך ילווה אותנו לכל מקום שנלך אליו לנצח, אנחנו מקדישים את השיר הזה לכל מי שאיבד מישהו ועכשיו הוא משקיף עליו מלמעלה, כל מי שהרגיש שחייו חשוכים מאז השבת ההיא, לכל מי שאיבד את האור היחידי בחייו, כל מי שמנסה יום יום להגיע ולהתקרב ואולי אפילו לגעת בירח שלו."

גלי טרשצ'נסקי, שנחטפה ושוחררה מעזה אחרי 54 ימים בהיותה בת 13: "אני עומדת פה עם החברים שלי וזועקת את מה שלא יכולתי לזעוק באותו יום. להחזיר את כל החטופים ביחד, עכשיו!*".

עוד אמרה טרשצ'נסקי בנאומה, הערב (ש') בעצרת לזכרם של נערי ונערות בארי בכיכר החטופים: "בזמן החטיפה שלי ראיתי עשרות מחבלים הורסים את הקיבוץ שלי. ראיתי בתים של חברים שלי שרופים והרוסים ואת וגופות של חברים שביום יום הייתי פוגשת ומברכת לשלום. אני אמנם חזרתי, אבל כל עוד יש חטופים בעזה, כל אחד מאיתנו צריך לראות עצמו כחטוף. אני יודעת שהלב שלי עדיין בעזה וזו לא רק סיסמה על דיסקית.

אח שלי האהוב היה בן 15 כשנרצח בחדרו. ליאור חסר לי כל דקה ביום, בעיקר בשעות הצהריים והערב, בבית אחרי שהיינו חוזרים כל אחד מעיסוקיו, רבים על הספה או אוכלים ארוחת ערב. זהו געגוע אין סופי. החברים של ליאורי שפה איתי היו חלק מהחיים שלנו בבית ואני הרבה פעמים הצטרפתי לישיבות שלהם. ליאורי היה מעיף אותי בדרך כלל אבל ללא הצלחה. מזל שיש לי אותם להתחבק ולזכור את כל הרגעים היפים האלה".

בצילום יחד עם עלמה אור, שאביה, דרור אור ז"ל, עדיין בשבי חמאס.

-