לישי מירן לביא בפוסט מסכם - עמרי מירן שב הביתה משפחת מירן-לביא מתאחדת בקיבוץ כרמים
18.10.25 / 07:23
![צילום דובר צה"ל](/dyncontent/2025/10/18/4f8151a5-74fe-41bf-8f38-8c5c2ddd6d4b.jpg "צילום דובר צה"ל")
לישי מירן לביא כותבת :
עמרי הגיע הביתה.
חיכיתי 742 יום לכתוב את המילים האלו.
עמרי, רוני, עלמא ואני - משפחת מירן-לביא בהרכב מלא, נכנסנו היום לבית (החצי זמני שלנו) בקיבוץ כרמים.
בפעם הראשונה זה שנתיים הרגשתי מאושרת. ושמחה.
וברת מזל. ובעיקר - מלאת הוקרה ותודה.
לכן, כמה מילים לפני שבת שהיה לי חשוב לכתוב:
בראש ובראשונה, תודה אין סופית שוב לעם ישראל.
כל תמונה שמעלה חיוך, כל סרטון מרגש של משפחה מתאחדת וכל סגירת מעגל של משפחה שקיבלה סוף סוף קבר ווודאות - זה בזכותכם.
תודה עמוקה ללוחמי צה״ל ולכוחות הביטחון שהקריבו כל כך הרבה, וממשיכים לגלות נחישות ואומץ, כי העבודה לא הסתיימה. אני לא יכולה להפסיק לחשוב על המשפחות השכולות ומשפחות הנרצחים. על גדלות הנפש והאצילות שגילו. אתן במחשבותינו שלי ושל עמרי כל הזמן.
אני מקווה שכל אזרח ואזרחית שבשנתיים האחרונים יצאו לרחוב, התפללו, הניפו שלט - כולכם תשבו לארוחת שישי ותאמרו: היה לי חלק ברגע הזה.
כי מגיע לכם.
תהיו גאים.
אני רוצה לומר שוב תודה למטה המשפחות להחזרת החטופים שהפך את השנתיים האחרונות לנסבלות איכשהו.
אני שומעת שבימים האחרונים המטה מצא עצמו איכשהו מוקד להכפשות והשמצות. זה צורם לי מאוד.
אנשים שחושבים שהמטה מסתכם בקמפיין כנראה לא הבינו עד רגע זה מה המטה עשה למען המשפחות בשעתן הקשה והנוראה ביותר, כשחשבו שהכל אבוד.
והאמת, שבכלל שגוי לדבר על ״המטה״ כעל איזה גוף אמורפי. מדובר במאות עובדים ומתנדבים שלפני שנתיים שמו את החיים האישיים שלהם בצד כדי לתמוך במאבק שלנו, המשפחות.
אותו מטה נתן לנו מעטפת מלאה שהייתה כל כך חסרה ונדרשת לנו - מהסעות דרך סיוע לוגיסטי ועד סיוע משפטי, טיפולי ומה לא. עולם ומלואו שלא חשוף לאזרח בבית.
וכן, הוא גם ניהל קמפיין ומאבק - כאלו שהשתנו עשר פעמים, והובלו על ידי אסטרטגים שונים בתקופות שונות. כולם נבחרו ואושרו על ידי המשפחות. כי ככה זה מאבק, ובעיקר מאבק קשה כזה - מעורר אלף הסתייגויות וחילוקי דעות ומשתנה כמעט באופן נואש על מנת להצליח.
לשמחתי, אני חושבת שהוא גם הצליח בסוף.
מי שרוצה להסתכל עליו בפריזמה של ״כן ביבי לא ביבי״ בלי מורכבות בכלל - זוהי זכותו.
אני אישית חושבת שאלו רעשי רקע. ואני בעיקר חושבת שזה מאוד 6 באוקטובר ומתעלם מהדברים החשובים באמת.
אני יודעת מאיזה ישראל עמרי נחטף בשבעה באוקטובר, אני יודעת גם לאיזו ישראל אני לא רוצה שהוא יחזור.
המדינה שלנו עברה את השנתיים הקשות ביותר מאז הקמתה. ועכשיו, סוף סוף יש פתח לשינוי אמיתי.
כי אם השבר הזה לא העיר אותנו, לא ברור לי מה כן.
אז אני מקווה שכל אחד ישאל את עצמו איזה שיח הוא רוצה שננהל, והאם הוא רוצה לנבור (ולחיות) בעבר, או להתחיל כבר להשתקם ולרפא, ולהתמקד בדבר החשוב באמת - השבתם של החטופים שנותרו בשבי.
לי כבר יש תשובה.
