קהילת קיבוץ בארי ציינה שנתיים לטבח השבעה באוקטובר בטקס אזכרה בבית העלמין בבארי

קהילת קיבוץ בארי מתמודדת מדי יום עם הטבח והאובדן הבלתי נתפס של 102 חברים ובני משפחה. בשנה האחרונה ערכו חברי הקיבוץ טקסי לוויות נוספים לנרצחים רבים, כאשר העתיקו את מקום קבורתם לבית העלמין בבארי.

לאחרונה במסגרת פעולות חילוץ של צה"ל הושבו לקבורה בישראל החללים החטופים אילן וייס ועפרה קידר זכרם לברכה. מבין 30 הנשים, הגברים והילדים שנחטפו מבארי ב7.10, ארבעה חטופים חללים עדיין מוחזקים בידי חמאס בעזה: יוסי שרעבי, מני גודארד, סהר ברוך ודרור אור.

כיום, כ-750 תושבים המהווים את מרבית חברי הקהילה מתגוררים בשכונת בארי הסמוכה לקיבוץ חצרים. כ-100 מהתושבים גרים בבארי וכ-250 נוספים מתגוררים בישובים ברחבי הארץ. 

הקיבוץ, ששליש ממנו הוחרב ב7.10, עובר התחדשות משמעותית, בניית שכונות חדשות במזרחו והכנות תשתיתיות רבות במטרה לקבל אליו בחזרה את החברים שיוכלו וירצו בכך, ביולי 2026. השכונות המערביות של הקיבוץ, הכרם והזיתים, שנהרסו כליל, עדיין עומדות על תילן על בתיהן השרופים וההרוסים. 

לאורך השנתיים שעברו מאז תחילת המלחמה, הדבר הקריטי ביותר לחברי הקיבוץ הוא להחזיר את כל החטופים, והם שמים את המאבק להחזירם כחלק בלתי נפרד ממסלול חייהם, ויודעים שלא תהיה תקומה אמיתית ושיקום אמיתי ללא 

בתמונה זו: יובל אור ליד חלקת הקבר השמורה לבנו - החלל החטוף דרור אור ז"ל

בטקס נשאו דברים עופר גיתאי, מנהל קהילת בארי ובן סוכמן, מנכ"ל דפוס בארי, שאיבד את אמו, תמי סוכמן. האחים מיכל ורן וייס, שאיבדו בטבח את הוריהם מתי ועמיר וייס ז"ל, ביצעו את השיר "החיטה צומחת שוב"

מיכל פיניאן-וייס ורן וייס, ילדיהם של מתי ועמיר וייס ז"ל שנרצחו בטבח ה7.10, שרו את "החיטה צומחת שוב"

עלמה אור בת ה-15, שנחטפה מקיבוץ בארי ב7.10 ושוחררה אחרי 50 ימים בשבי יחד עם אחיה נעם, מדליקה נר נשמה בחלקת הקבר השמורה לאביה, דרור אור ז"ל, שעדיין חטוף בשבי חמאס. 

דבריו של עופר גיתאי, מנהל קהילת בארי

"שנתיים. כבר שנתיים. שנותרנו חסרים. כה רבים אינם כבר בינינו. ונזכר את כולם. ממש הערב, לפני שנתיים, הלכנו לישן אחרי ערב מיוחד – ערב של גאוה קבוצית, של גרלנדות בגרנוליט, של יחד. עברו שעות ספורות בלבד והתעוררנו לבקר הנורא בחיינו. מתקפה על הקבוץ שלנו, על החיים שלנו ועל כל מה שהכרנו. נרצחו ונפלו רבים כל כך מאתנו. נרצחו. אני שומע עצמי אומר, ועדין לא מאמין. זו איננה מלה שמחברת לדרכנו, לאורח חיינו. עולמות שלמים אבדו, במקום שהיה הבטוח ביותר, הבית: חברים, חברות, נערים, נערות ותינוקות. כל אחד ואחת מהם היו נוכחים כל-כך בחיינו – בחיוך, במחוה, בדאגות ובתקוות – וכל אחד מהם היה אהוב כל-כך, ואהב כל-כך.

חברי כיתת הכוננות יצאו מבתיהם נחושים להציל ולהגן, מעטים מול רבים, במצבי סכנה שלא יכלנו לדמיין. חמישה מהם נפלו בקרב על הבית. אנחנו זוכרים אתכם. מוקירים אתכם, ויודעים שהגנתם עלינו בכוחות נפש נדירים והצלתם רבים מאתנו. לצדם, נפלו אנשי רפואה, צח"י ומתנדבים מהקהילה אשר בחרו לצאת ולעשות הכל למען הקיבוץ שכל כך אהבו, בגבורה עצומה, ואיבדו את חייהם בעודם נחושים ומחיבים למשימה. נפלו בביתנו גם עשרים וארבעה אנשי כוחות הבטחון שחתרו למגע במטרה להציל אותנו מהתופת. גורלנו נקשר בגורלם, והקשר עם משפחותיהם יקר לנו מאוד.

וגם היום, גם היום הלב מסרב להאמין שעדיין ישנם חטופים ברצועת עזה. המילה הזו – חטופים, הדעת אינה תופסת איך הפכה להיות שגורה בפינו בשנתיים האחרונות, לא תיהפך לסבירה בשום אופן. ארבעה מחברינו עדין מחזקים בשבי החמאס: דרור אור, סהר ברוך, מני גודארד ויוסי שרעבי זכרם לברכה. בעמדנו כאן, קשה לתפס כמה הם קרובים, ובו זמנית כמה רחוקים. לא נפסיק להאבק על שובם לקבורה ראויה. לסגירת המעגל, לאפשרות להניח פרח על קבר.

אנחנו עומדים כאן היום, על אדמת הבית שלנו – אדמה שספגה דם ודמעות, ועדיין מצמיחה פרחים. בין ההריסות כבר קמים מבנים חדשים, אבל בתוכנו – הפצעים פתוחים. יש רגעים של תקוה, אבל גם ימים שבהם הכאב גואה ומכסה הכל. כבר שנתים שאנחנו לומדים להיות קהילה חסרה. קהילה שרבים כל כך מחבריה אינם, בבת אחת, ובנסיבות טראומטיות כל-כך. אנחנו רוצים לזכר אדם בכל פעם. אותו, אותה, במלואם. השכול המרבה הופך זאת למורכב הרבה יותר, ואנו נאחזים ברגעים שבהם מצליחים להתגעגע געגוע טהור – אליו, אליה.

אתם חסרים בהליכות מסביב לקבוץ, בשקיעות על הספסלים מעל הבתרונות, במפגש אקראי בגרנוליט, אתם חסרים בחגים, בועדות ובצותים, בארוחות בחדר האוכל – אנחנו מחפשים אתכם במקומות שבהם חיינו התחברו והפכו לבית – אולי מקווים למצוא שם גם שרידים מהחיים של לפני. הפכנו לאנשים חסרים – חסרים אתכם, חסרים חלקים מעצמנו, חסרים את השמחה שרק ערב לפני היתה כה קלה, חסרים את האנשים שכבר לא נהיה.

משפחות יקרות – אנחנו מחבקים אתכן היום ובכל יום. לא נוכל לקחת את הכאב, אבל נוכל לשאת יחד את הזכרון, כל אחד בדרכו, כחברים וכחברות. אביתר בנאי כתב בשירו ״לילה כיום יאיר": "זה בנקדות הקטנות, במלות עידוד, בין הבור למים. לפחות יש מים – פעם היה רק בור." הבור עמק, אך יש, יש גם מים. נתעקש לראות אותן נקדות קטנות שמאירות: מלה טובה, יד תומכת, צחוק של ילד, שיר חדש – כל מה שיאיר מעט את הלילה ויזכיר שיש גם מים – שיש גם חיים. כך, גם אחרי שנתים, אנחנו ממשיכים – חסרים, כואבים, אבל ממשיכים. 

עם זכרם, לאורם."

-

שנתיים לרצח אשתו ובנו -

אבידע בכר לצד קבריהם של כרמל ודנה בכר, זכרונם לברכה.

קיר אנדרטה חדש בבית העלמין בבארי הכולל את שמות הנרצחים בטבח. הוידאו לא מכיל את כולם.

תום הנד, אביה של אמילי הנד, לצד הקבר ובחולצה הנושאת את תמונתה של נרקיס הנד ז"ל, אם ילדיו הבוגרים ואשתו לשעבר, שנרצחה ב7.10.