שורדת השבי אמילי דמארי באירוע לציון השקת הספר "אם אתם קוראים את המילים האלה"

אמש (ראשון) התקיים במוזיאון תל אביב לאמנות אירוע השקת הספר "אם אתם קוראים את המילים האלה" - פרויקט ספרותי-דוקומנטרי ראשון מסוגו, האוצר 49 מכתבים אחרונים של נופלי המלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר - רובם לא פורסמו מעולם. אל הערב המרגש, אותו הגיש חנוך דאום, הגיעו בין השאר משפחות שכולות וכן שורדת השבי אמילי דמארי, שאף נשאה דברים וקראה לשחרור החטופים. 

אמילי תהילה דמארי נשאה דברים באירוע השקת הספר "אם אתם קוראים את המילים האלה - המכתבים האחרונים של נופלי חרבות ברזל":

שלום לכולם, משפחות יקרות, שלמה ורחלי היקרים, וכל מי שלוקח חלק בערב השקה המדהים והחשוב הזה.
אני רוצה במעמד הזה קודם כל להוסיף שהיום עם ישראל מרכין את הראש לזכרם של סרן נועם רביד בן 23 וסמ״ר יהלי שרור בן 20 מיחידת יהלום שנפלו היום בקרב בעקבות פיצוץ פיר מנהרה ממולכד ברפיח שברצועת עזה.

קראתי בספר את הדברים שרשם בפתקים שלו אביעד ניימן זכרו לברכה
אביעד יצא מעזה בשלום ונפל בקרב בלבנון.

״לקחת את החיים באיזי.
הכל בקטנה והכל עובר אבל הכל כלכך משמעותי.
לשים לב לפרטים הקטנים שרוב האנשים מפספסים.
לחבר שמסתכל ומחפש עזרה ולא נעים לו לבקש או לשכן שכותב בווטסאפ הודעה לא ברורה ובעצם הוא צריך עזרה ותמיכה. ״

הדברים שכתב אביעד מחברים אותי מאוד לקשר שלי עם גלי וזיו ברמן שעדיין חטופים בעזה.
זכיתי להיות שכנה של חברים טובים שלי ובנינו יחד קשר של תמיכה דאגה ועזרה, כזה שכשלא נעים לבקש מתייצבים.
ולצערי, השכנות הזאת הביאה אותנו לגורל משותף כאשר בבוקר השבת השחורה גלי התייצב כשביקשתי. ובכך חטפו את שתינו לעזה ובנוסף גם את זיו ברמן ביחד איתנו.

בימים שהייתי בשבי, כשהקולות "תחזירו אותם הביתה" הדהדו בכל פינה, ידעתי שמדינה שלמה לא תפקיר את ילדיה.
ידעתי שיש לוחמים ולוחמות שמסכנים את חייהם כדי להחזיר אותנו הביתה.
אך רק כשחזרתי, הבנתי את המחיר הנורא ששילמו רבים מדי.

היום, כשאני מביטה בעיניכם, אני רואה את הכאב העצום של האובדן.
כולנו , אני ובעיקר אתם, שאיבדתם את היקרים לכם מכל, נושאים את המחיר הכבד ביותר של המלחמה הזו. אין מילים שיוכלו לנחם, אך יש מילים שיכולות להנציח.

הספר הזה הוא יותר מאוסף מכתבים. הוא עדות חיה לאהבה העזה והבלתי מובנת מאלייה שלהם למדינה, למשפחה, לחיים עצמם. הוא נותן לנו לשמוע את קולם, להרגיש את חלומותיהם, לגעת בנשמתם עם המידות הגבוהות.
כל מכתב שומר על זיכרון שאסור שיישכח.

אני כאן בזכותם.
בזכות האומץ, ההקרבה, והנחישות.
וכשאני ממשיכה בחיי, אני נושאת איתי כל יום את המחויבות לחיות חיים בעלי משמעות, עבורי ועבורם.

נזכור אותם לא רק באבל, אלא גם במעשינו, בשמחותינו, בהמשך יצירת החיים. זוהי המורשת האמיתית שלהם – שנמשיך קדימה, נבנה עולם טוב יותר, ונישא את זכרם בגאווה ובאהבה.

ארצה לסיים בסיפור קטן של הרבי מילובביץ׳ שאמר פעם- אל תשאירו כסאות ריקים לאנשים, תמלאו את הכיסאות בעוד אנשים זה הניצחון שלנו כאשר מנסים להשמיד אותנו.
(הכוונה שנמשיך להגדיל את המדינה ולהוסיף עוד נשמות גבוהות כמו אלה שהיו)

תודה על הזכות לקרוא את הספר החשוב הזה ותודה על אותם גיבורים וגיבורות שגידלתם.
ובתקווה שזיו וגלי ברמן ושאר 57 החטופים ישובו במהרה, החיים לשיקום והמתים לקבורה.