האם מגיע פיצוי לבת קיבוץ על עיכוב בבנייה?

מדוע לא זכתה בת קיבוץ בפיצויים, הגם שלטענתה מחדלי הקיבוץ הם שגרמו לעיכוב בקבלת היתר לבניית ביתה על מגרש בקיבוץ? האם יש לקיבוץ אחריות להסיר מגבלות תכנוניות וסטטוטוריות שמנעו את קבלת ההיתר במועד מוקדם יותר?

במחלוקת זו, שהגיעה למוסד לבוררות ולגישור של התנועה הקיבוצית, סיפרה התובעת (בת הקיבוץ) כי ביולי 2015 היא בחרה באחד המגרשים לבנות עליו את ביתה (לאחר ששנה לפני כן שילמה "דמי רצינות").

היא חתמה על הסכם הצטרפות לקיבוץ, ועברה להתגורר בו. לדבריה, רק בינואר 2016 נודע לה, מהוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כי יש בעייה לקבל היתר.

התברר שהוועדה הודיעה לקיבוץ במרץ 2014 כי יש לתקן את ייעוד הקרקע בתוכנית המתאר, משום שהכביש עובר באזור המגורים. עד להכנת תוכנית, כאמור, היא לא תאשר היתרי בנייה במגרשים.

לטענת התובעת היה בידיה זה מכבר כל הדרוש להגשת בקשה להיתר בנייה, אך היא לא יכלה לעשות זאת, מאחר שהקיבוץ לא פעל במועד לתיקון התוכנית, וזו הושלמה רק בפברואר 2018. התוצאה היא שנתיים לפחות של עיכוב בכניסתה לביתה החדש (בכפוך לכך שיושלמו כל ההליכים ויינתן היתר בנייה).

התובעת (שייצגה את עצמה בבוררות) דרשה מהקיבוץ לפצות אותה בשיעור דמי השכירות שהיא משלמת עבור דירת מגוריה והמקום לעסק שלה, שאותם שכרה מהקיבוץ, וזאת למשך התקופה שבה מתאחרת כניסתה לבית.

עוד היא ביקשה פיצוי בשל הרעת תנאי המשכנתא ועוגמת הנפש שנגרמה לה בעקבות זאת שהיא מתגוררת תקופה ארוכה בבית קטן, כשחפציה האישיים ארוזים ואין לה אפשרות לארח בבית את הוריה, את ילדיה ואת נכדיה.

מנגד טען הקיבוץ, באמצעות עו"ד ניצן טבנקין (קופרשמיט את גולדשטיין ושות'), כי לא היתה בהסכם ההצטרפות שעליו חתמה התובעת כל התחייבות מצד הקיבוץ לסיים את הליכי התכנון בתוך זמן קצוב. הקיבוץ פעל כדי להשלים את הליכי התכנון במגרש, אך התארכותם אינם בשליטת הקיבוץ.

צוות הבוררים השתכנע מעמדת הקיבוץ. הוא הסביר שבהסכם ההצטרפות נמנע הקיבוץ מהתחייבות למועד קבוע לסיום הליכי התכנון. כשחתמה התובעת על הסכם זה, נימקו הבוררים, היא לא ביקשה להגן על עצמה מפני עיכובים במתן היתר בנייה.

נהפוך הוא, היא חתמה על הסכם הצטרפות המטיל עליה את מלוא האחריות לבדוק את מצבו המשפטי והתכנוני של המגרש. היא אף הצהירה שמצאה את הכל ראוי ומתאים למטרותיה ולצרכיה, ואף התחייבה שלא תהיינה לה טענות ודרישות בקשר לכך.

הבוררים לא התרשמו שהקיבוץ עיכב את הליכי התכנון בכוונה או במזיד, או שהוא פעל ברשלנות. הם דחו את התביעה, וקבעו שמדובר בהליך תכנוני האורך זמן (לנוכח הדרישה לאשר תוכנית פרצלציה חדשה לקיבוץ, וכן הצורך בשינוי התוכנית באשר לכביש בשטח המגורים). עם זאת לא חייבו הבוררים את התובעת בהוצאות המשפט של הקיבוץ.